מדענים נהגו להאמין שהמוח הבוגר הוא איבר קבוע; לאחר שלב מסוים בחיים, חשבו כי היכולות הקוגניטיביות שלך לא יכולות להשתנות יותר מאשר צבע העיניים שלך או הגובה שלך. אבל מאז תחילת המאה העשרים, המושג הזה התערער על ידי ראיות חדשות המצביעות על כך שהמוח הוא למעשה גמיש ופלסטי.
על פי תורת הנוירופלסטיות, המוח משתנה כל הזמן בתגובה לחוויות. התנהגויות חדשות, למידה חדשה, שינויים סביבתיים ופציעות פיזיות עלולים לגרום למוח להצמיח מסלולים עצביים חדשים או לארגן מחדש את המסלולים הקיימים. שינויים אלה יכולים לשנות מהותית את אופן עיבוד המידע.
בואו נסתכל על אחת הדוגמאות הדרמטיות ביותר לנוירופלסטיות, שמגיעה ממחקר משנת 2000 על נהגי מוניות בלונדון (Maguire et al., 2000). על מנת לזכות ברישיון, אנשי מקצוע אלו מבלים כשנתיים בלימוד ניווט ברחובות המתפתלים של העיר. איזה חותם, תהו החוקרים, הותירה תקופת ההכשרה הארוכה הזו במוחם של נהגי המוניות?
לא מעט, כפי שהתברר. סריקות fMRI הראו של-16 נהגי מוניות גברים היו היפוקמפוסים גדולים יותר מקבוצת ביקורת של 50 גברים בריאים. וככל שהזמן ארוך יותר כנהג מונית, כך ההיפוקמפוס נטה להיות גדול יותר. כאזור מוחי המעורב בזיכרון ובניווט, נראה היה שההיפוקמפוס השתנה בתגובה לחוויותיהם של נהגי המוניות.
התחום המתרחב של אימון קוגניטיבי (מוחי)
רוב השינויים הקשורים לנוירופלסטיות הם עדינים יותר מאלה שנמצאו אצל נהגי מוניות בלונדון. אבל מקרים קיצוניים אלה נתנו השראה למדענים להמשיך בענף מחקר חדש שנקרא אימון קוגניטיבי. במקום לחכות לראות כיצד המוח עשוי להגיב למצבים אקראיים, האם אנשים יכולים לרתום את היכולת הזו לשינוי ולמקד שיפורים ספציפיים?
